<h1>פסקי רבינו יחיאל מפאריס</h1>
<h2>דף יד.</h2>
בשר לצלי בלא מליחה כלל היה מעשה דמותר.
<h2>דף מג:</h2>
קוץ שנמצא בוושט לכאורה הלכה דחוששין שמא הבריא דתלמודא מדמי לה לספק דרוסה, והפסק דחוששין לספק דרוסה, ומ"מ במחט שנמצא בעובי בית הכוסות לא חיישינן שמא הבריא מצד אחר וכשירה, דכיון דאיכא אוכלין דרכן להכנס עם האוכלין ולשהות לשם, אבל בקוץ הנמצא בוושט לא הוייא כי אורחא הילכך איכא למיחש שמא הבריא.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת תחובה בעובי הכרס והשליכו אותה לחוץ, ונחתכה לחתיכות הכרס, גם הודחה, יתכן לחוש, דכיון דאיתיילד ריעותא שנתחבה בעובי הכרס דשמא ניקבה מעבר לעבר, דנהי אם הייתה מחט בפנינו והיינו רואים שלא ניקבה מעבר לעבר לא היינו חוששין, כמו במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה, ולא מספקין אימר נקב שניהם והבריא.
<h2>דף נא.</h2>
אשה מכרה לחברתה תרנגולת ומצאה בתוך הקורקבן מחט, ומורנו חייבה לשלם לה המעות שמקח טעות הוא.
<h2>דף נא:</h2>
לכאורה כך הדין אם נפלה מן הגג ועמד' על רגליה צריכה בדיקה, אף אם שהתה מעת לעת לאחר נפילה צריכה בדיקה, ובדיקה אינה מועלת בלא עמדה על רגליה או אם לא שהתה מעת לעת, ואם הלכה מותרת בלא בדיקה ובלא שהתה מעת לעת, והאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה ואסורה אם לא הלכה.
<h2>דף נג.</h2>
גוזל שנמצא שהיה חתול אוחזו בשיניו ונמצא שם אודם או חבורה, יש פנים להתר אף [אם] היה כנגד חלל הגוף, דאין דריסה בשן, ואין לומר שמא ביד הכהו, דכיון דנשחטה הרי היא בחזקת התר גם על ספק זו שאירע מחיים יש להתיר, דכי האי גוונא אמ' פר' ארבעה אחין [יבמות ל' ע"ב] אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת גם על ספק שאירע בחיי בעלה, אך אם לא ידע הרואה אם בשיניו או ביד הכהו אם נכנס שלם ויצא חבול אחר שנתעסק בו החתול, או שאנו רואים בו האדמה אם בבשר שכנגד הבני מעיים, צריך לבדוק הבני מעיים אם ימצא עליהם אודם דטריפה, דלא מצינו ספק ביד ספק בשיניו אמר בשיניו. אך כמדומה לי שאם אנו רואים האדמה כאן לא יהא צריך לבדוק במקום אחר כשברור לנו שכאן הכהו, ובכי האי גוונא לא שייך לומר זיהרא מיקלא קלי ואזיל כי אם לעניין שאף בקנה ששיעור נקיבתו בכאיסר שיעור אודם דרוסתו במשהו, וגם בעניין שכך לי האדמה כמו נקב. והיכא שראינו שהכהו החתול בירך בידו שלא במקום צומת הגידים ושם אנו מוצאים האדמה כמדומה לי שאינו צריך בדיקה, ובקו' פי' פר' אילו טריפות דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים כגון ספק דרוסה ארי או ראוה שנדרסה ואינו ניכר מבחוץ, משמע דאם ניכר לא יהא צריך לעיין כי אם כנגד אותו מקום האדמה.
<h2>דף נז.</h2>
גף העוף שנשבר אצל הגוף אם יצא האבר לחוץ הכל אסור, ואם לא יצא האבר לחוץ האבר אסור והגוף מותר.
<h2>דף סד:</h2>
אומ' ר' בשם ר' יהודה רבו לימד הלכה למעשה, כשנמצא ששברו ביצים בקערה ולא טרפום ונמצא דם באחד מהם, יגביה המותרין אחד ואחד, ואין לחוש שמא גם מן האיסור יגביהו עמו דקים ליה הכי, והאיסור ישאר לבדו בקערה, אך הביצה עצמה אין להתיר בכל מקום שנמצא שם הדם בין על הקשר בין שלא על הקשר בין על חלבון בין על חלמון. ועוד הורה ר' בביצי מוקצה שנולדה בי"ט ונתנום בפשט"י אין לאסור הפשט"י, רק יסירו הביצים והשאר מותר, ולא מטעם ביטול דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלא מטעם דלמיא דביעי מדמינן ליה ואין נותנין טעם בפשט"י.
<h2>דף סז:</h2>
הלכה כשמואל דאמ' תולע הנמצא בפרי אפי' בתלוש אם הוא התולע הגדל (במים) [במחובר] אפי' לא פירש חוץ מן הפרי אסור כיון שיוכל ללכת תוך הפרי כגון קישות או כגון גושש שהתולע הולך בתוכן, אבל מקוצונש שבתוך הפולין קטנים הם ומותרין בשלא פירשו, אבל אותו שקורין מוקדונש שבתוך הקטנית אסור, והתולע שבתפוח אסורין, ובנתבשלה אין לך תפוח שאין לה ששים מתולעת שלה, ואם פירש התולע ומתה מיד או פירשה מקצתה ומתה או יצתה לאויר העולם או יצא מגרעין לגרעין או מתמרה לתמרה או אגג תמרה תיקו וכל תיקו לחומרא.
תולעים הנמצאים בבשר היכא שידענו שבאו לאחר שחיטה ונולדו מן הבשר עצמה, וכן תולעי גבינה אעפ"י שרחשו ופירשו, מותרים, דהא דאמר תלמודא לא לישתי שיכרא בסילתא דילמא פריש לסילתא וכן מגג גרעינים כל הני גידולי קרקע, אבל במידי דאינם גידולי קרקע אינם אסורי' אעפ"י שרחשו ופירשו.
<h2>דף עו:</h2>
גף העוף שנשבר אצל הגוף אם יצא האבר לחוץ הכל אסור, ואם לא יצא האבר לחוץ האבר אסור והגוף מותר.
<h2>דף פט:</h2>
הלכה דבעי נקור בגיד הנשה בחיה דלא התירו בה כי אם חלבה.
<h2>דף צה:</h2>
מעשה בישר' ששלח לחבירו על יד גוי בימי עינוי יונים שחוטים וכבשים בשק ונחתם השק ושלח ביד גוי וחותם היה נסתר, ואמ' הקדוש שהכל מותר. דאע"ג דאמ' פר' אילו מציאות [כ"ד ע"ב] ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו, אמר ר' מאי התירו לו [משום] מציאה כר' אלעזר דאמ' מציא' שריא היכא דאיכ' רוב גוים ומ[שום] שחיטה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי כו' עד רוב גוים ורוב טבחי ישר', פי' להכי שרי דרוב טבחי ישר', משמע דאי אין רוב טבחי ישר' היה אסור, עתה דרוב טבחי גוים היאך יתירם כאן היה לחוש שמא החליפם, מ"מ כיון שבימי ענוי שלח אותם והיונים נמצאו שחוטין כדין, אעפ"י שהכבשים נמצאו בלא צואריהם והיה לחוש שמא החליפם, מ"מ לא חיישינן לזה כל כך שהטריח להרוג ולהחליף כיון שבשעת עינוי דרובא דהתירא נינהו, והכי אמ' פר' גיד הנשה [צ"ה ע"ב] רב נחמן [מנהרדעא] איקלע ביה רב כהנא לפום נהריה במעלי יומא דכפורי, אתו עורבי' שדו כולייתא וכבדא, אמ' ליה זיל שקול ואכול האידנא דהתירא שכיחי, פי' (שביום) [שבערב יום] הכפורים (מביא) [רוב] ישר' אכלי בישרא, הכא נמי כיון דרובא דאכלי בישרא ישר' נינהו ושרי.
<h2>דף צו:</h2>
כבד שנמלח עם התרנגולת כל התרנגולת אסורה דאין בה ששים, ואם היה כבד דבוק עם חתיכה של בשר בקדרה לפרש"י אין יכול הרוטב לסייעו לבטלו בששים משום שאין המים נכנסין בתוך הדבוק, אבל אמת הוא שהרוטב מסייע לבטלו בששים.
אם נשאר דגים במחבת ויש ביניהם דג טמא ואין ביניהם ששים ומים חמין תחתיהן שהיד סולדת בהן, הדגים שבתוך המים אסורין והדגים למעלה מותרין שאינן יכולין ליאסר אלא על ידי מים.
<h2>דף צז.</h2>
הכרס שנמלח עם קרום שלו, מורנו ז"ל אומ' שאינו צריך קליפה תחת הקרום שהקרום אינו מפעפע, והעולם נהגו בו אסור.
חלב בהמה טמאה שנתערב עם חלב בהמה טהורה דינו מותר ברוב.
<h2>דף צז:</h2>
אם תחבו כף של בשר בקדירה של חלב ונאסרה שלא היה בה ששים, נכון להחמיר שלא להנות מן החלב דבשר בחלב אסור בהנאה, ואסור ליתנו לגויה.
בשר שלא נמלחה שנתנוה בקדרה לבשל הדם שבתוכה בטל בששים.
אשה אחת נתנה לתוך הקדרה חתיכה שאינה מלוחה עם החתיכות מלוחות, ולא היה בין ברוטב בין בשאר חתיכות ששים מאותה שאינה מלוחה, ונתנו מן הרוטב בקערה גדולה לקטנה והיה בתוך הקדרה כף, ואסר מורנו הכל ונתן לגוים.
אם נפל איסור כנגד הרוטב, הרוטב מסייע לבטל וצריך ס' מכל האיסור, אם היא חתיכה גדולה שנגעה לקדירה צריך ס' מכל החתיכה.
אם נפלה לארץ רוטב של חלב והקרקע לחה והושיבו עליה קדירה של בשר רותחת צריך ששים ממה שאנו אומדי' שיש בעין תחת הקדירה מרוטב של חלב, ולפי המחמירים כשטיפת חלב נופלת על הקדירה של בשר גם כנגד הרוטב שצריך ס' מחרס (מחרס) שנפלה הטפה עליו גם בזה יצטרך ס' בתבשיל מיד מתחתית הקדירה שנגע ברוטב של חלב.
ב' קדירות של חלב ושל בשר שנוגעות אצל האור דמידייתי ואסירי, אעפ"י כן מנהג להתיר שתי קדירות של בשר ושל חלב שנגעו זו בזו אצל האור מבחוץ, והטעם שמעתי מ'[שום] דבגדי כחוש אמ' [צ"ו ע"ב] נצלה בה קולף, והכא אין לך קליפה גדולה מעובי הקדירה ואין לך גדי כחוש יותר ממה דמידייתי מחוץ לקדירה. וכשרוטב נופל על גב קדירה של חלב מבחוץ, או חילוף חלב שנפל על גב קדירה מבחוץ, אם כנגד הרוטב נכון להתיר אם יש ס' ברוטב הקדירה ממה שנפל על גבו, ואם על הקדירה נפל מבחוץ שלא כנגד הרוטב שבקדירה עתה אין זה כמו ניער וכיסה ואיך יסייע רוטב הקדירה להתיר בס', ולכך הרוטב מותר ממה נפשך, שאם עבר דרך עובי הקדירה והגיע עד הרוטב הרי נתבטל בס', אך י"ל כי לא זז ממקומו והקדירה נאסרה כנגד המקום שנפל כי מעבר אל עבר נכנס, על כן יוכל לערות הרוטב מן הקדירה מצד אחד. ואף אם שכחו ועירוהו מאותו צד יש להתיר בס' מאותו מקום מועט של קדירה שנפל עליו מבחוץ.
מעשה בקדרה חולבת שהיתה מתבשלת מליאה על האור ונתבשלה ויצאה החלב לחוץ ונפל מן החלב על ידיו ונער ידיו ונפל על גב הקדרה לצד האור בערב שבת וקנחו מיד בלא שהייה, והתיר מורנו ז"ל.
על טיפת חלב שנפלה על גב הקדירה שמונחת אצל האש והוא חם, אם נפלה לצד האש אומ' רבי' יצחק בר' שמשון דהאש שורף אותה ואינה אוסרת את הקדירה, וגם אם אין מגיע הרוטב כנגדה מותר, אבל אם לא נפלה כנגד האש אם היה כנגד הרוטב הכל מותר דרוטב מסייע לבטל, ואם אין הרוטב נגדה יש אומ' שיריקו הרוטב מצד אחר של מקום נגיעת הטיפה ומותר הרוטב והקדירה אסורה. ולרבי' שמשון היה נר' דאין הטיפה עוברת לצד הפנימי של קדירה ומותר הרוטב והקדירה, ותדע שהרי [שתי] קדירות אחת של חלב ואחת של בשר ונוגעות זו בזו אינן נאסרות, וכן אמ' רבי' יצחק ב"א שאינן נאסרות, והיה תמי' מפני מה אינם אסורי', ושמא הטעם כך הוא לפי שאיסור שנטף על גבי הקדירה אינו מפעפע לצד הפנימי.
בצים שהם במחבת ומצא באחד מהן דם כולן אסורין אם אין בהם ששים אפי' אותן שלמעלה.
כף שנתחב מקצתה בקדירה של איסור שמעתי שנעשה כל הכף נבילה דאיסור כף מפעפע בכל הכף. וכן גבינה שנתחב מקצתו בקדירה נעשה כולו איסור, ואין צריך ששים רק ממה שנתחב בקדירה.
מעשה בא לפני רבי' יצחק ב"ר אפרים במחבת חולבת בת יומא שבשלו בה דגים והסיר בדופני כף של בשר האשקומא, והתיר המחבת והדגים מטעם ששים כיון שלא הסיר בעומקה כי אם בדופן שלה, ואסר הכף מטעם שהמחבת בת יומא. ואחר היה מעשה שתחב הכף בעודה בת יומא בקדרה של בשר שלא היה בה ששים, ואמ' רבי' יצחק דאע"פ שאין בה ששים מותר הבשר והקדרה, כיון שמתחלה לא נאסרה אלא מטעם הדופן ולא מטעם העומק ובדופן יש בה ששים והכל מותר.
מעשה באדם אחד שהיה מבשל חלב ולקח הכף מן הקדרה [של בשר] וביחש בה החלב, ואומ' מורנו כיון שהכף בת יומא צריך לשיעורה בששים, אם יש בחלב ששים מן הכף כשר ואם לאו אסור, ואם לא היתה בת יומא הכל שרי.
מעשה מכף חולבת שעברו עליה ימים רבים שלא עשו בה, ונתנוה בתוך קדרה של בשר וברוטב היה ששים, דכיון שעשו בו מן הקדרה בו ביום הכף אסורה וכל אשר בקערה מותר, ואם אין הקדרה בת יומא אף הכף מותרת.
<h2>דף צח.</h2>
ועל קרום דאסור מטעם חלב הנמלח על החתיכה, מורי' רבינו שמשון ורבי' יהודה הורו שדינה כחלב של גדי כחוש שאינו מפעפע, משמע שאין החלב מתפשט בחתיכה ובולע בה, ובין אם יש כמותה חתיכה ס' מן הקרום בין אין בה ס' אין הקרום אוסר אלא מקום מגעו, וצריך לקלוף או נטילת מקום, אבל בחלב גמור הנמלח על חתיכה אחת צריך שיהא כמותה חתיכה עצמה ששים מן החלב, ואם אין ששים מן החלב אסור, ואין שאר חתיכות שיהיו לשם מסייעות לבטל, והם נאסרות, שהציר מוליך איסור החלב ואוסרת החתיכה שנעשת נבילה לכולן. ומורי' רבי' שמשון היה מורה לאחרי' ששאר החתיכות אינן אסורות אלא כדי קליפה, שכיון שאין החלב עליהם אלא שציר העליונה נוטף על שאר החתיכות, ולשם אין דינו אלא כחלב דגדי כחוש. והרב רבי' שמואל מקאטייא טירי אמר לי בשם רבי' יוסף נ"ע שאפי' כשיש בחתיכה שהחלב עליה ששים כיון שיש שאר חתיכות שאין בהם ששים והציר מוליך שם טעם החלב שהוא בעין דלעולם רואין כאילו החלב על כל חתיכה וחתיכה, ונאמר בכל חתיכות וחתיכות מן הקטנות שהם נעשות נבילה ונאסרות גם החתיכות גדולות, ולפי סברת מורי' רבי' שמשון אין החתיכות קטנות נעשות נבילה כי אינם נאסרות אלא כדי קליפה, לבד החתיכה עצמה שהחלב עליה שהיא נאסרת כולה כשאין בה ששים.
<h2>דף ק.</h2>
אם נפלה יתוש ולא מצא אותה אע"ג דבריה לא בטלה אינה אוסרת, דכיון שאינה שלימה לא הוי בריה, לכך צריך ליזהר כשנופלין היתושין בקדרות ולא מתות שלא יקח היתוש בכף שאין בה ששים מן היתוש ונמצא מה שבכף נבלה וכשחוזר ונופל מה שבכף בקדרה אוסר הכל. לכן יקחנה בקיסם וישליכנה, ואם מתה בקדרה אין לחוש שהרי יש בקדרה ששים.
אומ' מורנו דכל דבר חי אינו קרוי להתכבד לפני האורחין, ואם נתערב עם אסור חי עם ששים מהיתר אפי' עשוי האסור להתכבד (ו)אם היה מבושל, יהיה בטל ברוב, ויכול לאכלן בזה אחר זה [רק] שלא יאכל ביחד.
חתיכה של בשר שאינה מנוקרת בטוב ואין בחתיכה ששים מן החלב ונמלחה עם שאר החתיכות ואין משאר החתיכות ששים מאותה החתיכה שהחלב בתוכה כלן מותרות חוץ מאותה חתיכה שאין בה ששים מן החלב שנעשת נבלה, אבל החלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה ואין נאסר אלא אותה חתיכה ואותה שתחתיה כדי קליפה, ואם החלב מפעפע א"כ מצטרפות כולן לבטל האסור, ואין לומ' החתיכה נעשית נבלה אלא א"כ נמלחה לבדה ושהתה כדי שיעור מליחה כשיעור בשול, ואז החתיכה נעשית נבלה כיון שאין בה ששים שהחלב מפעפע. בשלה עם החתיכות אז הויאן כלן אסורות אם אין ביניהן ששים מאותה חתיכה שהחלב דבוק בה.
<h2>דף ק:</h2>
חתיכה שיש בה חלב ואין בחתיכה ששים מן החלב ונתבשלה עם שאר החתיכות אפי' הן אלף כולן אסורות דמין במינו לא בטיל אם אין ברוטב ששים מן החתיכה כלה, אבל אם יש לה ישליך אותה חתיכה ויאכל שאר החתיכות, ואם יש בחתיכה ששים מן החלב נהי דהחתיכה עצמה אסורה משום מין במינו, מכל מקום אם יש ברוטב ששים מן החלב השאר מותר, דסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הרוטב רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף קה.</h2>
אכל בשר אסור לאכול גבינה, ודוקא מיד אבל בסעודתא אחריתי מותר לאכול, ולא מיירי דוקא בסעודת דשחרית וערבית, אלא אפי' לאלתר כגון אם סלק ובירך מותר ולא פלוג רבנן.
אותם הרגילים ליטול מים אחרונים טוב הוא ליטול קודם ברכת המזון.
<h2>דף קז.</h2>
האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים, מכאן יש לסמוך על הצנורות שנותן בה מים על ידי כלי כדי להשקות אין נוטלין ממנו לידים דבעי' כח גברא, ואין מטבילין בה ידים דהוו שאובין. וכן הני כלים מאבן או מעץ שנותנין בתוכו מים ועושין בהן יתדות מעץ או ממתכת אסור ליטול מהם ידיו אם אינו נועץ כל פעם ופעם היתד בנקב דאז אתי מכח גברא.
אומ' רבי' תם מותר לשפוך הכלי על ידו אחת וליטול השנית הואיל ותחלתו נטל מן הכלי וכן [איתא] בתוספתא [ידים פ"ב ה"ג], אבל הנוטל ונותן בחפניו ידיו טמאות שמתחלה לא נטל מן הכלי, משמע הא מתחלה נטל מן הכלי מהני שפיר, אבל מן הנהר לא סלקא טבילה כיון דליכא כלי אבל טבילה [לשתי ידיו] מהניא שם אף לקדש.
כלי שנקב מתחתיו (ואפי') [ואין] מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים, ואם מחזיק רביעית שנים נוטלין ממנו לידים אע"ג דלא הוי לכל חד רביעית אבל מעיקרא בעי' רביעית. מים שיש להם מראית יין אין נוטלין ממנו לידים. מגופת חבית אע"ג שלא נעשית מעיקרא לשם כלי נוטלין ממנה לידים.
<h2>דף קח.</h2>
אם נפל איסור כנגד הרוטב, הרוטב מסייע לבטל וצריך ס' מכל האיסור, אם היא חתיכה גדולה שנגעה לקדירה צריך ס' מכל החתיכה.
אם נשאר דגים במחבת ויש ביניהם דג טמא ואין ביניהם ששים ומים חמין תחתיהן שהיד סולדת בהן, הדגים שבתוך המים אסורין והדגים למעלה מותרין שאינן יכולין ליאסר אלא על ידי מים.
ור"י פי' גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה כי אף כי אין החתיכה כולה ברוטב כי אם מקצתה לא בעינן שיהא כולה ברוטב כי אם מקצתה, והבא לומ' דאין זה כניער וכיסה אינו אוסר רק כדי קליפה כנגדו, ולא מצינו פעפוע לחצאין.
חתיכה שנפלה טיפת איסור עליה [ו]היא עליונה מכל חתיכות הקדירה והיתה קצת (לרוטב) [ברוטב] אי לא ניער ולא כיסה כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט מה שבלע, דאע"ג דחם לתוך חם אסור, הכא שאני שאי איפשר לו להפלט מן הטעם הראשון, ומהכא משמע דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשת נבילה במקום שאין שם הטעם איסור הראשון, ואומ' ר"י דמיירי כשהחתיכה שנפלה הטיפה עליה כולה חוץ לרוטב, דאי מקצתה הוה ליה כניער וכיסה, אלא מיירי שכולה חוץ לרוטב, ואין לומ' תאסור החתיכה שתחתיה כדין חם לתוך חם, כיון דאיסור הראשון אי איפשר לו לעבור, וזה הדרך יש לדון על דג טמא שנתבשל עם אחרים ויש בו ס' (ואחרי שישלים) [במים ודגים אחרים כנגד] האיסור, מאי אמרת אימר כשעירה הדגים מן המחבת נשאר הטמא בין מעט דגים ורוטב פחות מס' ואחר כן נגעו אותן דגים לאחרים והוה ליה חם על גבי חם, אף כי נאסרו אותם מעט דגים יש לבטלם ברוב דטעם זה בטיל, וא"ת יחזרו ויאסרו האחרי' כדין חם לתוך חם חוץ מן הרוטב והוה ליה ניער וכיסה דאמ' מיבלע בלע מיפלט לא פליט, דאיסור הראשון אי איפשר לו לעבור.
מעשה בעניה אחת שהיה לו בי"ט ראשון תחת הטִרפ0א פשטייא"ה ובי"ט שני עשתה תחת אותה טרפא פלאון, והתיר מורנו ז"ל לאותה עניה אם לא נגעה הטרפא לפשטייא"ה.
מעשה בקדירה של בשר ששמו בה כף חולבת בת יומא ולא היה בה ששים. ואסר הכל אפי' בהנאה [משום] בשר בחלב, והצריך לקבור הכל כדתנן בתמורה [ל"ג ע"ב] דבשר בחלב בקבורה, ואפי' הקדירה עצמה אסורה בהנאה שלא ליתן בתוכה מים, ודשן שחופפין בה את הראש לא שריא מ[שום] דרוצה בקיומו מחמת דבר אחר, כדאשכחנ' בפר' אין מעמידין [ע"ז ל"ב ע"א] אפי' לסמוך בו כרעי המטה אסור, מאי טעמ' דהוה ליה רוצה בקיומו מחמת דבר אחר, ואפי' למחרתו דנעשת קדירה אינה בת יומא נראה לו דאסיר הואיל וכבר נאסרה, ומטעם זה נמי אוסר להשתמש (בקדירות של פסח דאותם קדירות שנשתמשו קודם הפסח אסורות להשתמש לאחר הפסח) [בפסח בקדרות שנשתמשו בהן קודם הפסח ואסורות להשתמש עד לאחר הפסח].
מעשה היה בקדרה של בשר ששהתה אצל האש ולקחו הקדרה שיש בתוכה חלב ונתנו על הקדרה של בשר והיה החלב חם שהיד סולדת בו, ואסר מורנו ז"ל הכל, ואותו שמצא הדבר התירו ונתנו מן הרוטב בקערה, ואסר מורנו, כי מפני הפסד גדול שיש בדבר אין לחוש להכשירו.
על איסור הנמצא בפשט', הדעת נוטה שמצטרף כל מה שבתוכו לבטל האסור, ונכון לדמותו לניער וכיסה דהשומן מפעפע בכולו ומתפשט בכולו.
על טיפת חלב שנפלה על גב הקדירה שמונחת אצל האש והוא חם, אם נפלה לצד האש אומ' רבי' יצחק בר' שמשון דהאש שורף אותה ואינה אוסרת את הקדירה, וגם אם אין מגיע הרוטב כנגדה מותר, אבל אם לא נפלה כנגד האש אם היה כנגד הרוטב הכל מותר דרוטב מסייע לבטל, ואם אין הרוטב נגדה יש אומ' שיריקו הרוטב מצד אחר של מקום נגיעת הטיפה ומותר הרוטב והקדירה אסורה. ולרבי' שמשון היה נר' דאין הטיפה עוברת לצד הפנימי של קדירה ומותר הרוטב והקדירה, ותדע שהרי [שתי] קדירות אחת של חלב ואחת של בשר ונוגעות זו בזו אינן נאסרות, וכן אמ' רבי' יצחק ב"א שאינן נאסרות, והיה תמי' מפני מה אינם אסורי', ושמא הטעם כך הוא לפי שאיסור שנטף על גבי הקדירה אינו מפעפע לצד הפנימי.
ב' קדירות של חלב ושל בשר שנוגעות אצל האור דמידייתי ואסירי, אעפ"י כן מנהג להתיר שתי קדירות של בשר ושל חלב שנגעו זו בזו אצל האור מבחוץ, והטעם שמעתי מ'[שום] דבגדי כחוש אמ' [צ"ו ע"ב] נצלה בה קולף, והכא אין לך קליפה גדולה מעובי הקדירה ואין לך גדי כחוש יותר ממה דמידייתי מחוץ לקדירה. וכשרוטב נופל על גב קדירה של חלב מבחוץ, או חילוף חלב שנפל על גב קדירה מבחוץ, אם כנגד הרוטב נכון להתיר אם יש ס' ברוטב הקדירה ממה שנפל על גבו, ואם על הקדירה נפל מבחוץ שלא כנגד הרוטב שבקדירה עתה אין זה כמו ניער וכיסה ואיך יסייע רוטב הקדירה להתיר בס', ולכך הרוטב מותר ממה נפשך, שאם עבר דרך עובי הקדירה והגיע עד הרוטב הרי נתבטל בס', אך י"ל כי לא זז ממקומו והקדירה נאסרה כנגד המקום שנפל כי מעבר אל עבר נכנס, על כן יוכל לערות הרוטב מן הקדירה מצד אחד. ואף אם שכחו ועירוהו מאותו צד יש להתיר בס' מאותו מקום מועט של קדירה שנפל עליו מבחוץ.
מעשה בא לפניו בבשר מליח שלא הודח ונתנוהו בקדירה והתיר בשביל שהיה שם ששים מן המלח, דלא חמיר איסור מלח הנאסר מכח בליעת דם מאם המלח כולו דם לבטל בששים, והא דאמ' בעלמא טעמא לא בטיל, בתבלין תרומה או ערלה וכלאי הכרם דווקא מעיקרו אסור.
שתי קדירות של בשר ושל גבינה שנגעו מבחוץ כשהן אצל האש, רבי' יהודה היה נוהג בהן התר.
<h2>דף קח:</h2>
יש מן העולם שמתירין להגעיל כף אחת בתוך קדרה שהיא מליאה מבשר ומרוטב, וטעות הוא שאין מבטלין אסור לכתחלה שמניחין בתוך ההיתר, ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד מותר.
כלי בן יומו המוגעל בעצמו בלא כלי אחר אין זו הגעלה, ואם הוגעל בכלי אחר בו ביום מבשלין לכתחלה, אבל אסור להגעיל בו ביום לכתחלה, ואם אינו בן יומו אפי' בעצמו הוא הגעלה.
<h2>דף קט.</h2>
לב הדבוק בתרנגולת ונמלח עמה בטל בששים, אבל אם [היה] חתיכה אבר התרנגולת ונשאר הלב עם האבר ונמלח עם הלב בעי' ששים מכל האבר, ואם נמלחה התרנגולת עם האבר אפי' באלף לא בטיל וכלן אסורות.
<h2>דף קי:</h2>
[סוכה ל"א ע"א] "אי קרקע אינה נגזלת הויא ליה סוכה שאולה, אומ' רש"י דבקוצר מצי למימר דסבר ר' אלעזר פר' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"ב] קרקע נגזלת והויא סוכה גזולה, אלא אי אמרת הכי הוה משמע דווקא מ[שום] דהויא סוכה גזולה אבל אי הויא שאולה נפיק, וזה אינו, דלר' אליעזר בשאולה לא נפיק דבעינן סוכה משלך דכתיב חג הסוכות תעשה לך משלך, ורבנן סברי קרקע אינה נגזלת והויא ליה סוכה שאולה ואדם יוצא בסוכתו של חבירו, הילכך אפי' אם תקף חבירו והוציאו מסוכתו נפיק מחובת סוכה מידי דהוה לשאולה, והא דממעטינן לרבנן סוכה גזולה אומ' רש"י היינו בעושה סוכתו בראש העגלה וגזלה שעליו להחזיר גוף הסוכה, אבל היכא שהסוכה מחוברת והיא ברשות בעליה הראשוני' יוצא בה מידי דהוה אשאולה ואף על כרחיה דבעלים. וקש' דהא הוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי, ואומ' ר"י דכי האי גוונא דאינו גוזלו כי אם לצאת ולא לתשמיש אחר לא הוי גזלן ולא מחייב באונסין. ועוד פי' דבחולו של מועד שיוצא בשאול אפי' אם לוקח אתרוג חבירו לצאת בו ודעתו להחזירו מיד לאחר שיצא ואין כוונתו לקנותו לעצמו כלל לעשות ממנו דבר אחר לבד ברכת חובתו דנפיק הוי, כשואל שלא מדעת לא הוי, וכי האי גוונא לא מיחייב באונסים כדין שואל אלא ליטלו שיש לו הנאת ממון", (העתקתי מתוס' ריב"א). ולפי' זה נר' דאדם יוצא בטלית של חבירו שלא מדעתו, דטלית שאולה חייבת בציצית מדרבנן, והיכא דאין נגזל יש לו דין דשאול, ונהי דאמ' [מנחות מ"ד ע"א] טלית שאולה עד ל' יום פטורה בציצית, אם בא להתחייב תוך ל' רשאי, מידי דהוה לנשים שמברכות לאתרוג אעפ"י שפטורות הם שבידם להביא עצמן לידי חיוב.
כבד או זבוב שנמצא תוך פשט"י שמא אינו כמו קדירה ושמא לא מסייע כל מה שבתוכו לבטל, ועוד שמא היה האיסור עם רוטב ונעשה נבילה ואוסר הכל, ולא מדמינן הפשטי' לקדרה.
כבד שנמלח ושמוהו בקדירה נכון להחמיר לפי מנהג העולם שנהגו לצלותו קודם בישול כדברי רש"י, ואוסר הקדירה והרוטב אי ליכ' ששי' מן הכבד, וגם לפי' ר"ת דמתיר אותו במליחה מפרשי' דאין מליחה מועלת אלא א"כ נקרע, וכן מנהג העולם לנקוב הכבד.
כבד שנמלח עם התרנגולת כל התרנגולת אסורה דאין בה ששים, ואם היה כבד דבוק עם חתיכה של בשר בקדרה לפרש"י אין יכול הרוטב לסייעו לבטלו בששים משום שאין המים נכנסין בתוך הדבוק, אבל אמת הוא שהרוטב מסייע לבטלו בששים.
תרנגולת שנצלית עם כבד שלה או עם הלב אינו טעון כי אם קליפה, ואם נתבשלה עם הלב מותרת שאין תרנגולת שאין לה ששים מן הלב, אבל אם נתבשלה עם הכבד צריך שיהא בתרנגולת ובמים ששים מן הכבד.
<h2>דף קיא.</h2>
כחל נצלה או נמלח עם בשר אין להקל כפסק רש"י כלישנ' קמא, דכיון בהדיה בשר חלב נפלט ונבלע בבשר שאצלו.
כחל שנמלח עם הבשר והכחל מחתך בחתיכות אומ' מורנו שמותר, אבל אם היה הכחל שלם אף בדיעבד אסור.
<h2>דף קיא:</h2>
כף חדשה שנתנו לתוך קדרה חולבת שבשל בתוכה חלב בו ביום ונתן לתוכה מים לבשל והיו המים חמין שהיד סולדת בו, אומ' מורנו שיכול לעשות בתבשיל של בשר, שהחלב שנפל בקדרה בטל ברוב במים שנותן עמה בקדרה דהוי היתר בהיתר החלב במים.
כף חולבת בת יומא שנתנו בקדרה של בשר שאינה בת יומא והיו מבשלין בה פולין, והתיר רבי' את הכף כיון דקדרה אינה בת יומא והתבשיל כמו כן אינו אסור לאכול אפי' בחלב אבל עם בשר אסור, אבל אם לאחר שהעבירו את הקדרה מעל האש נתנו הכף חולבת מותר התבשיל והקדרה לבשל בה בשר דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם כדגים שעלו מן הקערה שמותר לאכלן בכותח.
מחבת חולבת על האור ומים חמין בתוכה ונפלו מן המים לתוך קדרה של בשר, ואומ' מורנו דבטלים הם ברוב, דהיתר שנפל בהיתר לא בעי' [ס'], והיינו היתר בהיתר שהחלב במחבת בטל במים לתוכה.
מעשה בקדירה של בשר שאינה בת יומא שהיו מבשלין בה פולין ושמו בה כף חולבת שהיא בת יומא, והתיר את הכף חולבת כיון שהקדירה אינה בת יומא, והתבשיל שבקדירה כמו כן מותר אפי' לאכל עם חלב אבל עם בשר אסור.
מעשה ממכתש של עץ שקורין מורטיי"ר שנתנו לתוכו תבשיל בשר ימים ועשה בתוכה טעם לאכול בשר ונתנוה בקערה חולבת שאכל חלב בו ביום, והתיר מורי ז"ל לאכול עם הבשר או עם גבינה לכל דבר שירצה. וכן הדין נותן בשומין שקורין חלייץ הנדוכין במדוכה של בשר שהודח ואין בו שומן בעין מותר לאכול התבשיל בחלב, וכן בפלפלין הנדוכין בה ינתנו בתבשיל של חלב, וכן היה רבי' נוהג הלכה למעשה.
דבש שנתבשל בכלי של בשר בן יומו שרי לאוכלו בחלב דהוה ליה נותן טעם לפגם, ועוד דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, כיצד הבשר במחבת והמחבת בדבש ועדין הוא היתר ואחרי כן נתערב באסור, והוי כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח.
מעשה מימי קערה של בשר בת יומא שלשו בה את העיסה והתיר לאכול את העיסה, ואפי' אין במים ששים מן הקערה כדאמרי' דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח משו' נותן טעם [בר נותן טעם], ואפי' [לא] נתקנחה הקערה והיה בה שמנונית בעין מותר, דאותו שמנונית שעליה דבר מועט הוא ומאותו מיעוט יש במים ששים.
עיסה שנילושה במים חמין שנתנו בקדרה של בשר בת יומא מותר לאכול העיסה בחלב דהוי נותן טעם בר נותן טעם.
<h2>דף קיב.</h2>
אבל בשר טהור שאינו מליח שנפל לתוך חלב שאינו מלוח, או איסור צלול שאינו מליח, אז הבשר מותר, דצונן אינו בולע צונן, כי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא ושרייה רב חיננא, לפי שהגוזל לא היה מלוח וכמכא לא היה מלוח ושניהם צוננים, אבל אם היה הגוזל מלוח היה אסור לפי שחשוב רותח ובלע הכותח שהוא לח אצלו, דהא דאמ' טהור מליח וטמא תפל מותר היינו לפי שמלח הטהור אינו מפליט הטמא, אבל אם מוצא לחלוחית אצלו בולעו, אך עכשיו שלא נמלח לא זה ולא זה אינו צריך רק הדחה במים, ומיהו אם היה צלי אפי' כבר נצטנן בולע שפיר איסור לח שסביביו אך אינו צריך רק קליפה כדקאמ' הני מילי חי אבל צלי בעי קליפה, ואי אית ביה פילי נקעיה בבשר אז כולו אסור, ומיהו רש"י פי' בכיצד צולין ובכל הבשר דאיסורא דאית ביה פילי אצלי קאי, ואין להקל ולחלק בין גוזלא דרכיך לשאר בשר, ואי מיתבלא בתבלין כוליה אסיר, צ"ע אי אצלי קאי. והא דאמ' טהור מליח וטמא תפל מותר ולא מפליג בין עליון לתחתון כדמפלגינ' בכיצד צולין גבי פלוגת' דרב ושמואל דעילאה גבר ותתאי גבר, שני הכא על [ידי] מלח אין לו כח להפליט חבירו איסור מחבירו אבל בשר חם מפליט איסור מחבירו יותר. אין להתיר מטעם דם מישרק שריק אם היו שופכין דם רותח על הצלי בשעת צלייה דאז וודאי שמא יאסור יותר מכדי קליפה, דשמא יש לדמותו לגדי שמן שהשומן נבלע תוך תוך [חולין צ"ו ע"ב], ולאו מיבעיא בצלי שנמלח ושהה שיעור מליחה שכלתה פליטתו כבר, אלא אף בלא נצלה כל הצורך ולא נמלח או לא שהה שיעור מליחה יש לאסור, דאע"ג דאמ' גבי כבדא עילויה בישרא דם מישרק שריק, היינו דווקא גבי דם הנפלט ונוטף עם הציר על ידי צלי או מליחה הוא דאמ' דשריק, אבל היכא דהוי בעיניה לא אשכחנא, ואף הדם ששפכו צונן יאסור כדי קליפה, ואי אית ביה פילי הכל אסור.
הכרס שנמלח עם קרום שלו, מורנו ז"ל אומ' שאינו צריך קליפה תחת הקרום שהקרום אינו מפעפע, והעולם נהגו בו אסור.
<h2>דף קיב:</h2>
אם נפל מן הציר של גבינות בקערה העשויה לתבשיל של בשר ואין בקדרה או בקערה שום דבר בתוכה, אין לחוש, כי אין זה [אלא] מי חלב, ואפי' חלב גמור רותח, דתתאה גבר שהם צוננים שאין טעון כי אם קליפה, בדבר קשה אין טעון כלום כי אם הדחה בעלמא.
אם שהתה הבשר אחר המליחה על הכף כדי שיעור צלייה ואחר כך נתנוה בכלי שאינו [מנוקב] אין לחוש. וכן כל ציר שנפל על הכלים או על האוכלים אחר שיעור צלייה אינו אסור, אבל אם נופל על האוכלים קודם שיעור צלייה אסור כל מה שהציר עליו והשאר יקלוף שאין הציר מפעפע.
בשר שנפלה בתוך הציר הבשר שבתוך הציר אסורה ואינה בטילה בששים, והבשר שאינו נוגע בציר מותר שאין הציר מפעפע ועולה, ודוקא מן הציר שהוא מן הבשר שנפל קודם פליטתה דאסור, אבל מן הציר שנפל לאחר פליטתה סגי בקליפה, ומהו שיעור בקליפתה כדי צלי, ומעשה בא לפני רש"י מבשר שנגמרה פליטתה ואחר כך שמו בכלי שאינו מנוקב והתירה.
ציר שנטפה בגומא והיו בה מים והם מסופקים שמא לא היה במים ס' מן הציר ונפל בתוכה חתיכה [של] בשר צ"ע בדבר, דשמא המים היה להם תורת דמליח דהיה בהם טעם מלח וקרינ' ביה אינו נאכל מחמת מלחו והוי עלייהו תורת דמליח ואוסרין את הבשר דהוי כמו כבוש כמבושל כמו שרגילות לאסור בשר שנפלה בציר.
<h2>דף קיג.</h2>
וכן הדין בבשר כשירה ובשר נבילה אם שניהם מלוחים ונגעו זה לזה שניהם אסורים דבלעה הכשירה מאיסור הנפלט מבשר נבילה, ואם כשירה גרידא מלוחה מותרת שמלח הכשירה אין לו כח להפליט האיסור מנבילה, ואם הנבילה לבד מלוחה אז אף הכשירה נאסרה, לפי שהמלוח שהיא נבילה פולטת והכשירה שאינה מלוחה בולעת, כדאמ' טהור מליח וטמא תפל מותר לפי שמלח הטהור אין לו כח להפליט האיסור מטמא, אבל טמא מליח וטהור תפל אסור לפי שהטמא פולט מטומאתו ואותו לחלוחית כרותח מחמת שבולע הטהור ממנו ודווקא לפי שהטמא מלוח פולט ואותה פליטה חשובה רותח ובלע הטהור שאינו מליח. מלחן יחד הכשירה אסורה, ואם ספק אם מלחן יחד או לא הוי ספיקא דאוריית' ולחומרא.
חלב שנטף על מקרו"ייש מלוחים כתב רבי' יצחק בר' שמואל בתשובה דהוי טהור מליח וטמא תפל, ולא סבירא ליה דטהור מליח וטמא תפל דטהור בולע מן הטמא על ידי מלחו דהוי כרותח על דבר לח כגון אילו המקרו"ייש, ומסופק לתפוס למלוח כל זמן שלח אעפ"י שיש ימים רבים שנמלח.
מליחה שעושין לבשר כדי לבשל בקדירה קרוי אינו נאכל מחמת מלחו, ועל מליחה כי הא אמ' מלוח הרי הוא כרותח א"כ אם נגע אותו בשר מליח לגבינה הגבינה אסורה אפי' אינה גבינה מלוחה, אבל הבשר מותר שהרי לא פלטה הגבינה כלל, ואם איפכא הגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת, לפי שהבשר בולע פליטת הגבינה המלוחה אבל הבשר לא פלט כלל ואין הגבינה אסורה, ואם שניהם נמלחו ונתנום זה על גב זה או זה אצל זה שניהם אסורים דשניהם פולטים ובולעים זה מזה, ולא שייך למימר כבולעו כך פולטו אלא גבי דם.
בשר שלא נמלח ונתבשלה בקדירה שמעתי מרבותי דמשערי' בכולה חתיכה, דלא ידעינן כמה דם נפק מינה בקדירה, ולא דמיא להדא מליי"תא הנלעז פר"שי ויש בתוכו דבר שלא נמלח, דשמא התם היינו צלי ומטעם גומרי שייבי טריטא. ועל חתיכה בשר שנמלחה ולא הודחה אחר המליחה ונתבשלה בקדירה, שמעתי מרבותי דמשערינן בכולה חתיכה, דלא ידעינן כמה דמה נפק מינה, דוודאי מותר אם יש ס' במים ובחתיכות בקדירה, ויש הרבה גדולים אוסרים, שהמלח שעל הבשר והדם בלוע בו ואוסר כדין ציר של דגים דאמרי' [חולין צ"ט ע"ב] ציר של דגים אוסר קרוב למאתים, אבל ראיתי מורי רבי' שמשון בר' שמשון מורה להתר, ואומר דבציר של דגים קים להו שעל ידי המלח האיסור עצמו מתחזק ונותן טעם עד מאתים, אבל כאן סברא שהדם הבלוע במלח אינו נותן טעם ברוטב אלא עד ס', הילכך רואים את המלח כאילו כולו דם, הילכך כיון שיש ברוטב ס' כשיעור המלח הדבוק על החתיכה כשנתנוה בקדירה סגי בהכי, ולא שייך הכא למימר מלח לטעמ' עביד וטעמא לא בטיל, כיון שאין איסורו של מלח בא אלא מכח הדם.
בשר שלא נמלחה שנתנוה בקדרה לבשל הדם שבתוכה בטל בששים.
בשר שנמלח ושהא כדי מליחה והודח ואחר כך טעו וחזרו ומלחוהו עם שאר בשר שלא נמלחה, יתכן שנאסר הבשר שנמלח כבר שאינו עוד טרוד לפלוט ובולע מדם הנפלט משאר חתיכות ושוב לא יפלוט האיסור, אע"ג דבשר שלא נמלח כלל אם הונח תחת בשר הנמלח דאמ' דיש לו תקנה לבשר שלא נמלח על ידי שיחזור וימלחנו מפני שלא פלט עדיין פליטה שלו. אין לעשות מעשה לבשל בני מעיים בלא מליחה אעפ"י דאמ' חזקה אין דם בבני מעיים, וגם רש"י כתב כן, ובספ' רבינו ברוך דקדק "דהא מצינו [לעיל נ' ע"ב] גבי בית הכוסות אם יש עליו קורט דם אלמא מצוי דם בכרס", ויש לדחות דוודאי מחיי בהמה שהיא מוציאה דם, אבל לאחר שחיטה אין דם מצוי בבני מעיים.
בשר תפל שהודח ולא נמלח ושמוהו בקדירה צריך ששים מכל החתיכות דלא ידעינן כמה דם דנפיק מינה.
מעשה בא לפניו בבשר מליח שלא הודח ונתנוהו בקדירה והתיר בשביל שהיה שם ששים מן המלח, דלא חמיר איסור מלח הנאסר מכח בליעת דם מאם המלח כולו דם לבטל בששים, והא דאמ' בעלמא טעמא לא בטיל, בתבלין תרומה או ערלה וכלאי הכרם דווקא מעיקרו אסור.
וכן קבלנו שעל רחיצת בשר אין לסמוך על גויה, אלא וודאי כשהיא יודעת דת יהודית וישר' יוצא ונכנס דאז שייך למימר דמרתתא.
אם לקח שומן שעל גבי הטב"חייש ואחר כך שם בקערה ומלחה לתוך הקערה אע"פ שהוא כלי שאינו מנוקב מותר, וטעמא שאין בו דם על הטב"חייא, ושמעתי מפי ה"ר יצחק מאייברא שבא לפניו אדם אחד שנמלחו לו טב"חייש הרבה וכל אחת ואחת היה חלב בהן והתיר שמסייע כולן לששים, ועוד שאין החתיכה מפעפעת אלא אם כן נגע החלב לחתיכה.
אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, רב ששת מלח ליה גרמא גרמא, תרי (לא) מאי טעמא לא, משום דפריש מהאי ובלע האי וכו' ולא שנא, ומותר בכל ענין למלוח ולשום הרבה חתיכות זו על גב זו כדפרי'.
ציר שנטף על גבי קרקע ועדיין הקרקע לחה ונפל חתיכת [של] בשר על גבי מקום הלח צ"ע, דשמא הציר עומד ליבלע בקרקע ודמי לכלי מנוקב דאגב מחליה לא בלע, ושמא אינו הקרקע ככלי מנוקב ונאסר הבשר. אם נטף ציר על גבי כלי שמא אותו כלי אינו אסור אלא כדי קליפה כדין חם שנפל לתוך צונן דתתאי גבר, ואינו צריך אלא קליפה, ומ"מ נר' דצריך להגעילו בכלי ראשון ולא בעירוי, דכל עירוי הדבר המעורה שהיא בתוך הכלי אינו אוסר דנדון ככלי שני, אבל ציר שנטף תוך הכלי עדיין ברתיחתו שם ואוסר מה שנופל בתוכו, הילכך צריך להגעילו ככלי ראשון ממש.
שיעור מליחה כשיעור צלייה, ואין מולחין אלא על גבי דבר מנוקב ושרי למימלח עילויה, כללא דמילתא כל מידי דשדי מיא עלייהו ויוצא שרי למימלח עילויה. לאחר שהיי' בשר כדי צלייה או יותר ורוצה לתיתו בקדירה צריך להדיח בשר שני פעמים, מים ראשונים להעביר המלח הבלוע מדם ומים שניים להדיח לחלוחית מים ראשונים שנשארו על הבשר, וכן אמ' שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחן יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ובמתני' תנא מדיח ומולח ומדיח, ושמואל לא הזכיר (מליחה) [הדחה] ראשונה בדחלליה טבחא, ולכך הזכיר במליחה יפה יפה שצריך רוב מלח שלא נאכל מחמת מלחו, והזכיר גבי הדחה ב' פעמים יפה יפה שצריך להדיח במים ב' פעמים כדפיר'. וצריך למלוח בכלי מנוקב או על גבי דף שיזוב הדם כשיפלוט דאמ' שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, ואם מלח בכלי שאינו מנוקב הכל אסור בין הבשר לפי שהדם נבלע בכלי וחוזר ונבלע בבשר, וכן אמ' שמואל [קי"א ע"ב] קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ואפי' לא שהה הבשר בקערה רק מעט, וכשמדיחי' הבשר לאחר מליחה רגילין לתת תחילה מים בכלי ואחר כך נותנין הבשר במים להדיח. ובשר שלא נמלח רק קצת כגון לצורך צלי, אעפ"י שאינו חשוב כרותח לעניין לאסור במגעו, מ"מ ציר הנוטף על הגבינה אוסר, דהציר חשוב רותח שהרי הציר אינו נאכל מחמת מלחו כי אם על ידי טיבול, הילכך אם יש ספק לקולא, כגון הראנ"ש ומור"ואש שמוכרין הגוים מלוחים וספק אם מולחו עמהם דגים טמאים מותרים מספק.
אשה אחת מלחה חתיכה אחת מן הירכים שבגדי עם הרביע לפנים ומלחן ביחד ושהא כדי שיעור מליחה, ואחר כך נתנה אותה בשק והוציאה ולא הבינה אם האסור למטה ואינו מפעפע ועולה ואם האסור למעלה מפעפע ויורד, ואומ' מורנו ז"ל דסגי בקליפה, ואותה קליפה אינה אוסרת אפי' שהתה כל היום כלו.
אשה אחת נתנה לתוך הקדרה חתיכה שאינה מלוחה עם החתיכות מלוחות, ולא היה בין ברוטב בין בשאר חתיכות ששים מאותה שאינה מלוחה, ונתנו מן הרוטב בקערה גדולה לקטנה והיה בתוך הקדרה כף, ואסר מורנו הכל ונתן לגוים.
בשר מלוחה שלא נרחצה ונתנוה בקדרה יש מן העולם שמתירין אותה בששים שאין כח יותר במלח מן הדם שנבלע בו כי הדם בטל בששים וכל שכן מלח, ומורנו אומ' כי ה"ר יהודה ב"ר נתן אוסר כי החתיכה נעשית נבלה וצריך ששים מן החתיכה.
צריך ליזהר שלא יכה בהמה ועוף על המפרקת לאחר שחיטה מפני שהדם נבלע באיברים ואין בו כח לצאת.
<h2>דף קטז:</h2>
אסור למלוח החלב שקורין פדז'ודא בעור הקיבה שקורין מולֵיט0א דהיינו בשר בחלב, ואע"ג דתרי ליה כולי יומא בחלב שרי, ודוקא מדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור. וכן נהגו העולם לאסור קיבת נכרי, ושמע רבי' מאת רבי' שמשון מקוצי שהיה עומד בפני גוים טבחים ומיד כשהיו הורגים הבהמה היה לוקח הקיבות של גוים. וטעמא דאסור שמא יקח מן הטרפה, אבל אם היתה אמו טרפה הקיבה אסורה לאכול. ואם כן צריך ליזהר כשאותן בני אדם לוקחין הבהמה ובנה צריך ליזהר שלא יקח הקיבה עד שישחוט הבהמה, ואם היא טרפה הקיבה של בנה כמו כן טרפה.
